פרק 4: סימן וסמל, שימוש ומשמעות ב טרקטטוס של ויטגנשטיין

Transcription

1 1 1 פרק 4: סימן וסמל, שימוש ומשמעות ב טרקטטוס של ויטגנשטיין חלק מהמשימה הפילוסופית של תורת משמעות לשפה הוא הבהרת מושג המשמעות עצמו והמושגים שתורת המשמעות מושתתת עליהם. שתי גישות חשובות (אולי החשובות) שפותחו בהקשר זה קשורות בשמם של פרגה ושל ויטגנשטיין. הרעיון היסודי של פרגה הוא שתורת משמעות ומושג המשמעות עצמו עומדים על מושג האמת: מעמד בכורה ניתן לשיפוטים ולמשפטי חיווי המבטאים אותם; המשמעות של משפט (חיווי) נתפסת במונחי "תנאי האמת" שלו, והמשמעות של ביטויים תת- פסוקיים נתפסת כתרומתם השיטתית לקביעת תנאי האמת הללו. הרעיון היסודי של ויטגנשטיין - רעיון המהווה את החלופה העיקרית לגישה הפרגיאנית הוא שאת המשמעות של ביטוי יש לתפוס במונחי השימוש שנעשה בו במסגרת השימוש בשפה. בפילוסופיה של השפה לשתי תקופות עיקריות: פילוסופי' (להלן 'טרקטטוס'), מתבטאת בעיקר בספרו המוקדמת, מקובל לחלק את עיוניו של ויטגנשטיין אשר מתבטאת בספרו ובו החזיק עדיין בעיקרי התורה הפרגיאנית; 'חקירות פילוסופיות' (להלן 'חקירות'), 'מאמר המאוחרת, לוגי- אשר והיא זו שבה דחה את העמדה הפרגיאנית והציב את החלופה החשובה לה במונחי שימוש. כפי שנראה להלן, מהדברים שאומר כאן על ה טרקטטוס עולה שתמונה מקובלת זו עלולה להטעות, שכן מושג השימוש מועמד בבסיס תורת המשמעות עוד ב טרקטטוס : הוא מהותי להסבר מושג המשמעות, ולקביעת משמעויותיהם של ביטויי השפה. רכיבים עיקריים של טענה כללית זו, שיוסברו להלן, הם אלה: השימוש בסימן הוא מה שעושה אותו לסמל (משמעי) וקובע את "אופן הציון" שלו. השימוש במשפט קובע את "המבנה הלוגי" שמשותף לו ולמצב הדברים שהוא מציג. חשיבת קיומו של מצב דברים זה היא "מובנו" של המשפט, והשימוש והיישום של משפט "מראים" את מובנו; הם עושים זאת על ידי קביעת "כללי ההיטל", שבגינם למשפט יש מובן והוא "תמונה" של מצב עניינים מסוים. לטענה מרכזית זו שתי פנים שיוסברו בהמשך. מצד אחד אטען שמערכת מושגים זו, שביסוד תורת המשמעות שבספר, מונהרת במונחים פנים-לשוניים (במובן שאבהיר ואסייג בהמשך), ולא במושגים אונטולוגיים. הם מתבטאים ונשלטים על ידי "כללים לוגיים-תחביריים", אשר קובעים קבוצות המרה לביטויים, שבהם המושגים והקטגוריות האונטולוגיים אינם מתפקדים תפקיד של ממש. ומצד אחר אטען שהכללים הלוגיים-תחביריים הללו אינם בחזקת קונבנציות תחביריות על סימנים בלבד; הם גם אינם מבטאים איזו מציאות לוגית אפלטונית עלומה; אלא, הם מבטאים את השימוש במשפטים לטעינת טענות בדבר קיומם של מצבי עניינים, במסגרת טענות אלה. ואת תפקידם ומעמדם של סמלים השימוש עומד אפוא ביסודם של הכללים הלוגיים-תחביריים של ה טרקטטוס, וביסודה של תורת המשמעות של הספר. מושגים אונטולוגיים, ובמיוחד הקטגוריה של אובייקטים, אינם מתפקדים תפקיד של ממש במסגרת זו, כי הם אינם נודעים ואינם מזוהים באופן בלתי תלוי בביטויים ה"מציינים" אותם, ולכן יחס הציון או הקישור של ש ם ואובייקט אינו יחס של ממש. מבחינה זו תורת המשמעות של ה טרקטטוס אינה תורה ייצוגית במובן הרגיל, ואין גם לראותה כגרסה של תורה פרגיאנית. למושג יסודו של מאמר זה בהרצאה שנשאתי באוניברסיטה העברית בירושלים לכבוד פרופ' עדי צמח בכנס שנערך לרגל פרישתו לגמלאות בשנת

2 2 השימוש מעמד מרכזי ומכונן בתורת המשמעות של ה'טרקטטוס', בפילוסופיה של ויטגנשטיין, החל מה טרקטטוס ועד לסוף חייו. והוא אחד מקווי הרצף קריאה זו של הספר עלולה להיראות מנוגדת לתפיסה מקובלת, שלפיה בלב "תורת התמונה" של הספר נמצא הקישור שבין שמות לאובייקטים. לפי פרשנים רבים קישור זה נתפס כפעולה נפרדת, המוצגת לפעמים כפעולה מנטלית, שאינה תלויה במבנה המשפט ובכללים הלוגיים-תחביריים אשר קובעים אותו, ושביחד אתם היא קובעת את מובנו של משפט (תמונה). על פי תפיסה זו, תמונה (ובכלל זה משפט) היא מערכת סימנים שעומדים ביחסים מסוימים זה לזה. מערכת יחסים זו היא "מבנה התמונה". לתמונה כזו אנו מעניקים מובן בכך שאנו מקשרים את סימניה התמונה") עם אובייקטים בעולם. בכך מוקנה לתמונה מובנה מצב עניינים שהיא מתמנת. ("יסודות זוהי בעיני תפיסה שגויה של תורת התמונה שבספר, והיא אינה מתיישבת עם דברים רבים הנאמרים בו. אילו הייתה תפיסה זו נכונה, הייתה מכניסה מתח רב בתורה הכוללת של הספר, שעלול למוטט את הלכידות (קוהרנטיות) הפנימית שלו. שכן, בין היתר, תפיסה זו של הקישור נראית מובנת רק אם אובייקטים נתונים לנו, משתמשי השפה, ונגישים להכרתנו באופן בלתי תלוי. אך זה נראה מנוגד לקו יסודי של הספר. ויטגנשטיין הדגיש וחזר והדגיש שאובייקטים אינם נתונים לנו באופן זה (ראו 2 'מחברות' מ ), ובמכתב לראסל הוא חוזר ומדגיש כעניין המובן מאליו שהוא אינו יכול לתת דוגמה של אובייקט. אובייקטים ואופני הכרתם הם עניין לאפיסטמולוגיה, ואינם יכולים להוות, לדעתו, נקודת מוצא לתורת משמעות וללוגיקה, וב'טרקטטוס' הוא כותב: "לאדם יש יכולת לבנות שפות שבהן ניתן לבטא כל מובן, מבלי שיהיה לו מושג כיצד לכל מלה יש משמעות ומה משמעותה" (4.002). לפיכך קשה לקבל פירוש שלפיו הקישור הנידון בין שמות לאובייקטים הוא בבחינת יחס או פעולה נפרדת הדורשים ידיעה בלתי תלויה של המתייחסים או המקושרים. על פי הקריאה שאציע, הקישור הנידון אינו פעולה נפרדת כזו, שהיא בלתי תלויה בכללים הלוגיים- תחביריים השולטים בשמות הנידונים, אלא הוא פן שלהם. כללים אלה, מצדם, הם ביטוי של 3 השימוש הממשי בפסוקים לטעינת טענות אמיתיות או שקריות, ומטעם זה שימוש הוא העומד ביסוד הכללים וביסוד תורת המשמעות של הספר. א. מושג השימוש ב'טרקטטוס' ב טרקטטוס ויטגנשטיין אומר: עניין זה קשור בטיבם של המשפטים היסודיים (האלמנטריים). ישנה מגמה לפרש משפטים אלה כמשפטי 2 תצפית sentences),(observation או אף כמשפטי הצבעה.(demonstration) על התנגדות נחרצת לכך, ראו אנסקומב 1971, פרק 1, ובעקבותיה רבים. וראו גם 'החוג הווינאי', עמ' 43. כללית, אשתמש ב"משפט" לתרגום,Satz אך לפעמים גם ב"פסוק". כשארצה להדגיש שמדובר אך ורק 3 בסימן כיצור סינטקטי אדבר על סימן-פסוקי. למרות שוויטגנשטיין הבחין רשמית בין Satz לבין Satz- (3.12) Zeichen ספק אם הוא עצמו הקפיד תמיד בהבחנה: הוא מדבר רבות על משפט (Satz) חסר מובן ועל הופעת סימנים ב- Satz ( למשל). אשתמש ב"פסוק" במיוחד בהקשרים שבהם יכול לעלות ספק אם לפסוק, לדעתו, יש מובן, או כשאשווה את עמדתו לזו של פרגה או ראסל, שגרסו הבחנות שונות.

3 3 Um das Symbol am Zeichen zu erkennen, muss man auf den sinnvollen Gebrauch achten.(3.326) ובתרגום צמח לעברית: "כדי להכיר את הסמל בסימן, יש לשים לב לשימושו, כשיש לו מובן". מדברי להלן הוא פירוש והבהרה למשפט זה. חלק ניכר להכיר את הסמל בסימן הוא לב פילוסופיית המשמעות ב'טרקטטוס': והמשפט המצוטט מעמידנו על חשיבות ומקגינס, המשפט מתורגם כך: השימוש במסגרת כינון זה. הוא מה שמכונן הבנה. בתרגום האנגלי של פירס In order to recognize a symbol by its sign we must observe how it is used with a sense. 4 סוף המשפט בתרגום זה (שאינו מדויק מכמה בחינות אחרות) אינו ברור כלל: מה פירוש how it is used with a sense ("איך משתמשים בו עם מובן")? האם המובן הוא משהו שאפשר לצרף אותו לשימוש? איך? האם הסיומת "עם מובן" מתייחסת לשימוש או לסימן? עם איזה מובן משתמשים בו (בשימוש או בסימן)? עם מובן כלשהו שאנו בוחרים כרצוננו? בתרגומו העברי של צמח למשפט זה, לבד מהיותו יפה יותר, ושומר על המשקל החתוך, סופו של המשפט נראה ברור יותר: "יש לשים לב לשימושו, כשיש לו מובן". הקושיות שהזכרתי לגבי התרגום האנגלי של פירס-מקגינס לא עולות כאן כפשוטן, אך בנות-דוד שלהן, חמורות אף הן, כן עולות. המשפט בתרגומו של צמח משמיענו, שיש שימוש בסימן כשיש לו מובן ויש שימוש כשאין לו מובן, וכדי להכיר את הסמל בסימן, עלינו לשים לב לשימוש במקרה הראשון - כשיש לו מובן. ייתכן כמובן שאני דורש כאן בזוטי ניסוח של תרגום, ומייחס להם כוונה רצינית שאין להם; אך ייתכן גם שהכוונה היא אכן רצינית. אם כך, זו נראית לי שגיאה, ואף שגיאה רווחת, בעניין שהוא מרכזי להבנת הספר, ועליה אדבר כאן. הבעיה ב'טרקטטוס'. הכללית שעומדת לפנינו האם יכול להיות שימוש חסר מובן? נוגעת ליחס שבין שימוש לבין מובן (או משמעות) 5 האם יכול להיות שימוש בסימן שהוא חסר משמעות? האם יכול להיות ביטוי בעל משמעות, שהוא חסר שימוש? התשובה לכל השאלות האלה היא לא! והטעם לכך הוא עמדה עקרונית של הספר לגבי הבעיה הכללית שציינו: שימוש מכונן מובן ומשמעות, הוא לב לבם. השימוש בסימן הוא מה שהסימן קונה בו את משמעותו ונהיה לסמל. לכן, סימן, בשימוש מסוים בו, הוא ממילא בעל משמעות הוא סמל. על טעמיה ומשמעותה של עמדה זו, עם כמה ראיות טקסטואליות לה, ארחיב בהמשך. כמובן, אם אני צודק, יש משהו חורק לא רק בנוסח התרגום האנגלי אלא גם בזה של צמח: "יש לשים לב לשימושו, כשיש לו מובן". התרגום המוקדם יותר של Ogden (תרגום שכידוע ויטגנשטיין בדק) נראה יותר מדויק כאן: הוא כותב.significant use אך כאן לא מופיע המונח "מובן",(Sinn) המופיע בגרמנית. חוץ מאשר בהקשרים שבהם ההבחנה מכרעת, אשתמש כאן ב"משמעות" במובן כללי שאינו מתחייב להבחנה הפרגיאנית בין הוראה (Bedeutung) למובן.(Sinn) פרגה החיל הבחנה זו על כל ביטוי שמות, פרדיקטים, ביטויים פונקציונליים, ופסוקים. ויטגנשטיין השתמש בביטוי הראשון לגבי שמות (להם יש משמעות אך לא מובן), ובשני - לגבי פסוקים (להם יש מובן אך לא משמעות). החלטה מינוחית זו נתקבלה כמובן בניגוד מפורש לעמדה של פרגה, וטמונה בה פילוסופיה שלמה, אך לא אכנס לזה כאן. 4 5

4 ואכן, 4 בנוסח של צמח לא ברור למי ראשית, מה שוויטגנשטיין אומר. בדיוק זה לא מתייחסת המילה "לו" לסימן או לשימוש? בקריאה פשוטה נראה שהיא מתייחסת לסימן, ושיעור המשפט הוא שיש לשים לב לשימוש בסימן כשיש לו, לסימן, מובן. אך לסימן, בדרך כלל, אין לפי ה טרקטטוס מובן; מובן יש רק למשפט. ויטגנשטיין מדבר פשוט על sinnvolen Gebrauch ואכן אין לבעיה זו יסוד בנוסח הגרמנית של ויטגנשטיין. שימוש משמעי (או שימוש בעל מובן): "כדי להכיר את הסמל בסימן יש לשים לב לשימוש משמעי בו". כאן ברור שהתואר "משמעי" מאייך את השימוש ולא את הסימן. התואר sinnvolen כאן בא להשמיענו שמדובר בשימוש בטענות ובמשפטים המתארים מצבי עניינים לאלה (ורק לאלה) יש מובן. ומה פירוש ש"יש לשים לב" לשימוש? פירושו, שכדי להכיר את הסמל בסימן להבין לא די לדעת שהסימן מתפקד בפסוק, אלא יש לשים לב לשימוש המשמעי בפסוק איזו טענה, בנסיבות שימוש מסוימות, אנו טוענים באמצעותו. שכן, באמצעות אותו פסוק, בנסיבות שונות, אנו יכולים לטעון טענות שונות (וראו על כך להלן). יש לזכור שהמשפט שלנו הוא אחת ההשתמעויות של שבו 3.3, (עם הבדלים קלים שנתעלם מהם כאן) ויטגנשטיין מאמץ את "עקרון ההקשר" הפרגיאני, האומר שרק בהקשר פסוקי יש לשם משמעות. אך אפשר שוויטגנשטיין מדגיש כאן צעד נוסף לא עצם התפקוד בהקשר פסוקי, או לא הוא בלבד, הוא 6 המכריע, אלא יש לשים לב גם לטיב הטענה שנטענת בנסיבות שימוש מסוימות בפסוק. בכל מקרה, אין המשפט שלנו אומר, כפי שעלול להשתמע מהנוסח העברי, שיש שימוש בסימן כשיש לו מובן ויש שימוש בו כשאין לו מובן. אין זה עניין דקדקני הנוגע רק למשמעותו המדויקת של המשפט שלנו, ויטגנשטיין משתמש במונחים "סימן", "סמל", "מובן". שכן, ולאופן שבו הוא קשור בשתי שאלות עיקריות העולות בהקשר זה ביחס למושג השימוש הנידון: (1) האם מדובר בשימוש פנים-לשוני, תחבירי "טהור" (המתייחס לסימנים ולאפשרויות צירופיהם לפסוקים בלבד), או שמא מדובר בשימוש ממשי במסגרת טעינת טענות במצבים ריאליים בעולם? (2) ואם אכן מדובר באפשרות השנייה (כפי שאני סבור וארחיב בכך להלן) האם מדובר במושג שימוש "גולמי" או "רזה", שניתן לתיאור במושגים שאינם מתחייבים למשמעויות שהשימוש הזה מבטא (כמו מושגים פיסיקליסטיים למשל), או שמא מדובר בשימוש שנתפס מלכתחילה במושגים ובמשמעויות המשוקעים והמבוטאים בו? האם בריחה למשל תתואר ככיווץ מסוים של שרירים ותנועה במהירות מסוימת בכיוון מסוים וכו', או במושגי בריחה, פחד, הימלטות, ניסיון למניעת פגע וכיו"ב? אל השאלה הראשונה, שהיא עיקר ענייננו כאן, נפנה בהמשך, אך נקדים כמה דברים על השנייה. שאלה זו אינה נידונה במפורש ב טרקטטוס, אך נדמה לי שהיא עומדת ברקע הבנה נאותה של הספר (כמו של הפילוסופיה של ויטגנשטיין בכללותה), ולכן אומר עליה כאן כמה מילים. אאלץ להסתפק בדברים קצרים וללא הביסוס הדרוש. שימוש אינו מושג התנהגותני "גולמי" הרעיון, ויטגנשטיין ב טרקטטוס, שיכול להיות שימוש בסימן חסר מובן, אלא שמשתמעת ממנו תפיסת לא זו בלבד שהוא מנוגד לעמדתו של שימוש מה שקראתי במקום אחר על "עקרון ההקשר" של פרגה, שהוא אולי עקרון היסוד במשנתו וקו פרשת המים בפילוסופיה של הלשון בכלל, הרחבתי במקום אחר (1996,(Bar-Elli במיוחד בפרק 5. ה צעתי לבנות את מושג ההוראה של פרגה על מושג "העל אודות" (פרק 7) מיוסדת גם היא על הכרה בחשיבותו המכרעת של עיקרון זה, שכן מושג העל אודות הוא פסוקי: פסוק הוא על אודות דבר מה, לא ש ם. 6

5 5 "שימוש גולמי" (ברעלי 2003) שוויטגנשטיין התנגד לה ולחם בה גם בכתביו המאוחרים יותר, ובעיקר ב'חקירות'. על פי תפיסה זו שימוש, אשר מהווה ביטוי בחוני (קריטריאלי) למשמעות, ניתן לתיאור ולתפיסה במושגים שאינם מניחים את המשמעויות המשוקעות בו, או את המושגים שהוא מהווה להם ביטוי בחוני. במסגרת תפיסה זו אפשר אולי לדבר על שימוש (גולמי) שיש לו מובן ושימוש שאין לו מובן. כשתופסים בריחה, למשל, כטיפוס התנהגות "גולמית", שכשלעצמה נתפסת במושגים פיסיקליסטיים, למשל, שאינם מניחים מושגים כמו פחד, חשש, רצון להימנע ממגע וכד', אפשר אולי לדבר על ההתנהגות הזו כשיש לה מובן כשהיא מבטאת כוונה לבריחה למשל וכשאין לה מובן. תפיסה של שימוש גולמי כזה עומדת ביסוד עמדות רדוקטיביסטיות שמעמידות משמעות על התנהגות או על שימוש גולמיים, שהם, כביכול, ניטרליים מבחינה מושגית עמדות שוויטגנשטיין התנגד להן נחרצות. שימוש, במובן שבו הוא מכונן משמעות והופך סימן לסמל, אינו המושג הרזה של "שימוש גולמי", הוא אינו איזו תקרית פעולה או התנהגות, המתוארת במונחים "ניטרליים", שבה הסימן הוא בבחינת אובייקט סתם שמשתמשים בו כך או אחרת; אלא הוא סוג של שימוש, שהוא מושג עשיר ועבה, רווי משמעות ומושגיות, שבהן הוא נתפס ומתואר. המשפט שלנו, 3.326, מדגיש שבסוג שימוש כזה, שבו הסימן הוא ממילא משמעי, ניכר הסמל בסימן. זה מה שוויטגנשטיין מדגיש כאן בדברו על "שימוש משמעי". כשמשתמשים במילה, "חכם" לדוגמה, כבאובייקט פונטי סתם (למשל, כשחוזרים עליה מספר פעמים ברצף כדי להתאמן בהגיית הצירוף של ח' וכ'), או באופן שאינו קשור לתפקידה בטעינת טענות, הרי שאין אלה שימושים במובן שבו ויטגנשטיין מדבר כאן על שימוש כמכונן משמעות. אין זה בחזקת "שימוש משמעי" שבו "ניכר הסמל בסימן". שימוש משמעי ב"חכם", שימוש שבו ניכר הסמל בסימן, הוא שימוש במסגרת טעינת טענות, כגון טענה על פלוני שהוא חכם. זו אולי דוגמה קיצונית וטריוויאלית, אך הרעיון הכללי שהיא מדגימה הוא מעיקרי התזה היסודית של ה'טרקטטוס', דהיינו, שהרבה מקרים של מה שעלול להיראות כשימוש ממשי ומשמעי במילים בהקשרים פילוסופיים למשל אינם למעשה כאלה הם אינם מביעים טענות של ממש, ולכן אין לראות בהן בחינת שימוש משמעי. על טיבו החיובי של המושג העבה של שימוש, מה שוויטגנשטיין קורא כאן "שימוש משמעי", שבו, כפי שהרחיב ופיתח ב'חקירות', השימוש נתפס במונחי מה שהוא מהווה את ביטויו הבחוני, הרחבתי כאמור במקום אחר, ולא אחזור כאן. אך אציין, כי תפיסה זו עומדת ביסוד התשובה של ויטגנשטיין לשתי שאלות מרכזיות שמעוררת הפנייה לשימוש בהקשר זה: שאלת האינדיבידואציה מה קובע את ייחודו של סוג שימוש מסוים בביטוי? מה מאגד תקריות שימוש שונות במילה לכדי סוג אחד ומבדילם מתקריות אחרות? ושאלת הנורמטיביות באיזה מובן ועל יסוד מה אפשר לתפוס שימוש כשגוי? שאלת האינדיבידואציה ושאלת הנורמטיביות של שימוש בביטוי היו שאלות מרכזיות בכל שלבי התפלספותו של ויטגנשטיין. את השלבים העיקריים ניתן לתאר באופן מאוד כללי כך: ב'טרקטטוס', ויטגנשטיין ניסה להתוות את כיוון התשובה להיבטים חשובים של שאלות אלה במונחי קטגוריות לוגיות-תחביריות, אשר "מראות את עצמן" כביטוי של השימוש בשפה. עמדה זו פותחה והורחבה ב'דקדוק פילוסופי' מראשית שנות השלושים, שבו משמעות של ביטוי מתכוננת על ידי "הדקדוק" שלו, תוך ריכוך והגמשה ניכרים של הקשיחות הפורמלית שבתפיסת הכללים הלוגיים-תחביריים שב'טרקטטוס'. הדקדוק של ביטוי הוא מערכת כללים אשר קובעים את כל מה

6 6 שחיוני למשמעותו. ב'חקירות', שגובשו מסוף שנות השלושים עד לאמצע שנות הארבעים, נראתה לו אף הגמשה זו בלתי מספקת, וייתכן שאף עצם ההתמקדות בכללים נראתה לו שגויה. הוא דחה שם גם ניסיונות לפתרון הבעיה במונחים פסיכולוגיים (דימויים, חוויות וכד') מצד אחד, וגם במונחים התנהגותניים מצד שני. את התשובה החיובית ב'חקירות' הוא ניסה להתוות באמצעות תיאורים של סוגי השימוש השונים והמושגים המשוקעים בהם מושגים, שסוגי השימוש וההתנהגות מהווים את ביטויים הבחוני. בכתביו המאוחרים יותר ויטגשנטיין הדגיש קו נוסף (שמופיע כבר ב'חקירות'): סוג שימוש במילה מקנה לה מעין אופי, פרצוף, נפש, שנותרים קבועים מתקרית שימוש אחת לאחרת. היכולת לתפיסת פן זה של מילים מותנית בגורמים שהם, לכאורה, מעבר לעצם השימוש בה גורמים חווייתיים ונפשיים, אשר עומדים ביסוד היכולת ל"חווית המשמעות". אמרתי "לכאורה", משום שלמעשה נדמה לי שאלה מרכיבים מכוננים של המושג העבה של שימוש, ואינם מחוצה לו. אך זו שאלה שבמחלוקת, שלא נידרש אליה במאמר זה (ראו ברעלי 2004). עד כאן - למסגרת הכללית. בדברים הבאים אתרכז, כאמור, בעמדת ה טרקטטוס. מושג השימוש ב'טרקטטוס' אינו מושג פנים-לשוני, סינטקטי "טהור" נחזור כעת לשאלה הראשונה, שהיא עיקר ענייננו האם מדובר בשימוש פנים-לשוני "טהור", או בשימוש ממשי במסגרת טעינת טענות בעולם. מסורת פרשנית ארוכה ומכובדת טוענת לאפשרות הראשונה, דהיינו, שמדובר כאן בשימוש תחבירי טהור. אנסקומב למשל טוענת (בנוגע ל- By application he did not mean role in life, use, practice of the use in the :( sense of Philosophical Investigations; he meant logico-syntactic application (1971, p. 91) גישה זו מקובלת על חוקרים רבים, שבעניינים אחרים חולקים על אנסקומב וחלוקים בינם 7 לבין עצמם (למשל האקר 1986, מקגינס 1981, דיאמונד 1995), ואפשר לכנותה הפרשנות המקובלת. ברצוני לערער על גישה זו ולטעון שמושג השימוש, אשר מכונן את מושגי המשמעות ב טרקטטוס, אינו המושג הסינטקטי הטהור הזה, אלא מושג "עבה" יותר, שכולל את השימוש הממשי בפסוקים לטעינת טענות אמיתיות או שקריות במצבים ממשיים בעולם. אכן, אין זה עדיין מושג השימוש העשיר של ה'חקירות', אך הוא קרוב אליו הרבה יותר ממה שהגישה המקובלת מציעה. ויטגנשטיין מדבר אמנם על משמעות במונחי הכללים הלוגיים-סינטקטיים, ובמובן זה אפשר לדבר כאן על תפיסה פנים-לשונית. אך כללים אלה אינם כללים תחביריים "טהורים", המתייחסים רק לסימנים ולצירופיהם, אלא הם משקפים שימוש ממשי במשפטים לקביעת עובדות ולהבעת מובניהם מצבי גישה אחרת, קרובה הרבה יותר לרוח הדברים כאן היא גישתו של קוננט. באשר ל למשל הוא מעיר: "We must ask ourselves on what occasion we could utter this sentence and what, בהערה 24 המצורפת שם, הוא מעיר: in the context of use, we would then mean by it (2001, p. 28) "this reading upsets the standard way of contrasting early and late Wittgenstein אותם דברים, כמעט באותן מילים חוזרים גם בקוננט 2000, עמ' 194, ובהערה 86. עמדה זו נפרשת ביתר הרחבה בקוננט 1998, שם מוצגת תפיסת המשמעות והשימוש ב'טרקטטוס' וב'חקירות' ברצף אחד, ולמעשה אף ברצף אחד עם עמדותיו של פרגה, עד כדי טשטוש הבדלים חשובים ביניהם. 7

7 7 עניינים -- הנתפסים במרחב של אמת ושקר. שימוש זה הוא שעומד בסופו של דבר ביסוד הכללים והמשמעויות שהם קובעים. ב'הערות פילוסופיות', עמ' 59, סעיף 14, ויטגנשטיין ממשיל את "עקרון ההקשר" הפרגיאני, שהוא מאמץ ב טרקטטוס (3.3) לכך, שרק שימוש מסוים במקל הופך אותו למנוף. העובדה שכך מוסבר עקרון ההקשר מבטאת את ההכרה בחשיבות השימוש להבנת משמעותו של ביטוי. בלשון של ה טרקטטוס היינו יכולים לומר, שכדי להכיר את המנוף במקל יש לשים לב לשימוש המשמעי בו - השימוש בו בפעולות הרמה ובמעשים הקשורים בהם. זהו שימוש "עבה" ועשיר מושגית, סוג של פעולות, שתיאורם במונחי כובד, מאמץ, הרמה, נקודת משען וכו' הוא מהותי. ברור אפוא שאם הסבר זה מבטא נאמנה את כוונתו של ויטגנשטיין בעקרון ההקשר ב'טרקטטוס', מושג השימוש שבו מדובר ב קרוב מאוד למושג השימוש המאוחר יותר שב'חקירות'. דומני, שדי אף בהערות אלה (שיבוססו עוד בהמשך) כדי לערער תפיסה רווחת של תורת המשמעות שב טרקטטוס ויחסה לעמדותיו המאוחרות יותר של ויטגנשטיין. על פי התפיסה הרווחת, ויטגנשטיין הציג ב'טרקטטוס' תורת משמעות ייצוגית ביסודה, שעל פיה משמעותו של ביטוי היא דבר בעולם שהביטוי הוא מייצג לשוני שלו. ש ם, על פי זה, מייצג אובייקט; ומשפט הוא בבחינת תמונה של מצב דברים שהוא מציג. ויטגנשטיין הבוגר, החל משנות השלושים ובמיוחד ב'חקירות', על פי הסיפור הרווח, דחה תפיסה זו והציג במקומה את התפיסה שמשמעותו של ביטוי היא, ביסודה, השימוש שנעשה בו. זה, על פי התפיסה הרווחת, עומד ביסודו של פער גדול בין שתי הפילוסופיות הללו, (ובתנאים להם), כשהראשונה מאופיינת בעיסוק מופשט מאוד ביחסים שבין השפה והשנייה, בהציבה את מושג השימוש ביסודה, לעולם היא ארצית וקונקרטית יותר, ובמקום להעמיד משמעות על היחסים המופשטים שבין שפה לעולם היא מעמידה אותה על שימוש והתנהגות לשונית של דוברים, בנסיבות קונקרטיות. עד כדי כך גדול הפער בין שתי תפיסות אלה, 8 שמדברים על ויטגנשטיין הראשון וויטגנשטיין השני. יש מן הנכון בהצגת דברים זו, אך היא יכולה להטעות, ומכל מקום היא דורשת הסתייגויות והבהרות בשני חלקיה. באופן מאוד כללי אומר כך: לגבי ה'טרקטטוס' - המושגים האונטולוגיים והמסגרת האונטולוגית שבו מהווים מעין "תנאי טרנסצנדנטלי" לאפשרותה של שפה (ראו 5.552, וכן 6.124); הם אינם אופרטיביים בתורת המשמעות של הספר. כפי שנדגיש עוד בהמשך, שם מסוים או סמל אינו מזוהה ככזה במונחי האובייקט שהוא מציין. הטעם העיקרי לכך הוא שאובייקטים אינם נתונים לנו ואינם ניתנים לזיהוי בלתי תלוי (בשפה). יתר על כן, בניגוד לתפיסה המקובלת, יש לומר שב'טרקטטוס' דווקא מודגש מעמדו של השימוש בביטוי בכינון משמעותו ובקביעת "הלוגיקה" של השפה. ולגבי ה'חקירות' - השימוש מהווה אמנם ביטוי בחוני למשמעות, אך ויטגנשטיין מתנגד להעמדה של משמעות על מושג רזה של "שימוש גולמי", ובמקום זה הוא טוען לתפיסה עבה של שימוש, שהוא עצמו רווי משמעות ורווי מושגיות. ב. פרגה וויטגנשטיין על יחס הציון ב טרקטטוס ויטגנשטיין גרס, כמו פרגה, שמשמעות של שם היא האובייקט שהוא מציין (3.203). אך טיבם של שני המתייחסים כאן שם ואובייקט מעורר שאלות קשות. בעוד אצל פרגה חוקרים אחדים, וצמח בכללם, נוטים אף להרחיב את המשפחה ולדבר על ויטגנשטיין השלישי... 8

8 ה ) 8 אובייקטים נתונים לנו, ונגישים לתפיסתנו ולהכרתנו, כשאופני הינתנותם לנו "מובנים" שלהם) מהווים יסוד בקביעת משמעותם (הוראותיהם) של השמות המציינים אותם, לא כך אצל ויטגנשטיין. הוא שולל עמדות אלה במפורש, כשטיבם ואופני הינתנותם של אובייקטים נשארים סתומים ונעלמים במשנתו, ומונחים, כאמור, לא כנתון ממשי, אלא כתנאי טרנסצנדנטלי לאפשרותה של שפה.(4.2211) קולמוסים רבים נשברו על סוגיה זו ועל ניסיונות לבירור "טיבם" של האובייקטים ומצבי הדברים ב טרקטטוס. לא אכנס כאן בעובי הקורה, אך אומר שלאור טיבה הטרנסצנדנטלי, כאמור, של המסגרת האונטולוגית, מנוגדים ממש לקו רבים מניסיונות אלה יסודי של הספר ושל עמדתו הפילוסופית. נראים לי לא רק עקרים וספקולטיביים, לגבי אובייקטים למשל, אלא אחת ההשתמעויות של טיבו הטרנסצנדנטלי של הדיון של ויטגנשטיין היא שצריך להניח קיומם של אובייקטים (שהם "עצמותו של העולם", (2.021 האמת (2.0212) וכנקודות ההחלה של פרדיקטים פשוטים לשם הבטחת משמעותו הריאליסטית של מושג בניתוח נכון וכולל של השפה (ראו למשל אישיגורו 1969). אך בירור טיבם האונטי של האובייקטים אינו מהלך פילוסופי משמעי, וודאי לא מהלך במסגרת תורת המשמעות שהספר מציע (בהמשך אבסס ואבהיר דברים אלה לגבי היחס שבין סימן לסמל, ולגבי המושג המרכזי של "אופן הציון" של סמלים). לפיכך, בעוד אצל פרגה אפשר לתפוס את כיחס של ממש בין שני מתייחסים שניתנים לזיהוי, יחס הציון (או ההוראה) שבין שם לאובייקט הרי שב טרקטטוס הוא בבחינת "קטגוריה פורמלית" שטיבה סתום למדי, ושאינה ניתנת לתיאור או לציון מפורש. מלוא נטל הביאור מונח כאן על כתפי המתייחס השני השם. מהו אפוא שם, ומהם תנאי זהותו? מתי מדובר בשמות שונים ומתי - באותו שם? עניין זה יידון ביתר פירוט בסעיף (ג) בהמשך, אך עיקר טענתי כאן, בניגוד לעמדה רווחת, שוויטגנשטיין אינו עונה על שאלה זו במושגים סמנטיים-אונטולוגיים (למשל, במונחי יחס לאובייקט שהשם מציין), אלא במושגי שימוש (ובכללם כללי השימוש הלוגיים-תחביריים). בזאת איני בא כמובן להכחיש את העובדה הגלויה שה'טרקטטוס' רווי במושגים אונטולוגיים העולם, האובייקטים, שהם עצמותו של העולם, ומצבי דברים שמגדירים עולם כל אלה הרי מהווים את שלדו של הספר. טענתי נוגעת למעמד של מושגים אלה: הם מהווים, כאמור, מסגרת טרנסצנדנטלית לאפשרותה של שפה, אך הם אינם אופרטיביים בתורת המשמעות של הספר כקריטריונים לזיהוי מילים ושימושים, למשל, שכן אין הם נתונים לנו מראש ואינם ניתנים לזיהוי בלתי תלוי בשפה. באופן כמעט סיסמאי, ויטגנשטיין מבטא זאת באומרו ש"בתחביר הלוגי למשמעות של סימן אין תפקיד כלשהו" (3.33). עניין זה קשור כמובן ב"אי-מלילות (ineffability) של הסמנטיקה", שרבים ייחסו ל'טרקטטוס' (למשל הינטיקה והינטיקה 1986, פרק 1). אך לתזה זו יש ניחוח טכני, שהוא צר מדי. העניין אינו בכך שיחסים סמנטיים לא ניתנים לאמירה בשפה, אלא שהם אינם ניתנים לתפיסה ואינם אופרטיביים במנגנון השפה. בגישה החלופית שאבקש להציע, הקישור שבין שם לאובייקט אינו פעולה נפרדת ואינו יחס של ממש, אלא הוא פן או היבט של הכללים הלוגיים-תחביריים אשר קובעים את מובנו של המשפט-תמונה ואת היותו תמונה של כך וכך. תפיסת המשפט-תמונה כהיטל של מצבי עניינים במציאות היא שעומדת ביסודם. יחס דומה שגם בנקודה זו, הגישה המוצגת כאן, שהקישור (הקורלציה) שבין שם לאובייקט אינה של ממש אלא פן של המבנה הלוגי, עומדת בניגוד לפרשנות המקובלת של תורת התמונה שב'טרקטטוס'. הסברים רבים של תורה זו מציגים אותה כבנויה על שני סוגי קישור: האחד, זה

9 9 שבין שמות (פשוטים) לאובייקטים Beziehung),abbildende ), והאחר הוא זה שבין מבנה התמונה לבין מבנה מצב העניינים המתומן על ידיה (ראו למשל קני 1973, פרק 4, במיוחד עמ' 64-65). ברוח זו מדברת גם אנסקומב על הקישור שבין שמות לאובייקטים כ"חיצוני" לתמונה (1971, עמ' 67). היא מוסיפה ואומרת: Thus there are two distinct features belonging to a picture (in the ordinary sense of picture ): first, the relation between the elements of the picture; and second, the correlations of the elements in the picture ובהתייחסה ל היא מסבירה: with things outside the picture. (1971, 68) the correlation is made by us; we mean the objects by the components of the proposition we do this by using the elements of the proposition to stand for the objects whose possible configuration we are reproducing in על פי תפיסה זו, the arrangement of the elements of the proposition. (69) משפט (ותמונה בכלל) מושתת על מערכת יחסים בין המרכיבים שלו ("יסודות התמונה"), ואנו מעניקים לו מובן בכך שאנו קובעים את משמעות מרכיביו על ידי קישורם לאובייקטים בעולם. רק אז אנו יכולים להשתמש בו לטעינת טענה. כפי שציינתי ועוד יפורט בהמשך, זו נראית לי תפיסה מוטעית: משפט מתכונן על ידי השימוש בו לטעינת טענות והוא מיניה וביה בעל מובן. בהעדר מובן כזה ובהעדר משמעות למרכיביו הוא אינו משפט. וכך לגבי תמונה בכלל (במובן של ה'טרקטטוס' למונח זה): תמונה היא ממילא תמונה של כך וכך. אין מה לדבר על תמונה, 9 שבדיעבד, לאחר כינונה ככזו, משתמשים בה לתימון של מצב אחר. לפיכך נדמה לי ש"תורת שני השלבים" של אנסקומב וטענתה שהשני הוא "חיצוני" לתמונה מוטעות, או לפחות, יש בהן כדי להטעות. דברים מפורשים ובוטים יותר ברוח התפיסה שייחסתי לאנסקומב אומר האקר. האקר טוען שהבנת פסוק דורשת ידיעה של ההתאמה שבין המבנה התמוני למבנה מצב הדברים, וכן ידיעה של הקישור שבין השמות בפסוק לאובייקטים שבמצב הדברים (האקר 1972, עמ' 51, ראו גם 95), כאילו היה מדובר פה בשני נתוני ידיעה נפרדים ובלתי תלויים. כמו כן הוא חושב שמדובר פה ביחסים של ממש, שדורשים את ידיעת המתייחסים, וששני המתייחסים כאן חייבים להיות נתונים לתודעה ביחד, וחייב להיות קריטריון כלשהו להתאמה ביניהם כדי שנוכל לדעת שהמודל (המשפט) אכן מתאר נאמנה את מצב העניינים המתומן (עמ' 53-52). לדעתו, תורת התמונה של ויטגנשטיין מניחה תורת ידיעה התאמתית הידיעה לבין מצב הדברים כפי שהוא) (שלפיה לדעת דבר מה פירושו לתפוס את ההתאמה בין מדיום ושזו אחת התכונות הבולטות של הספר (עמ' 56). ניסוחים בוטים אלה מושמטים מהמהדורה השנייה של הספר,1986) מפליגים), אך הרבה מרוחם נותר גם בה. כך למשל הוא כותב גם במהדורה השנייה: שעברה שינויים טענתי לתפיסה זו ביתר פירוט בברעלי (1995), שם קראתי לה התפיסה האינטנציונליסטית של תורת התמונה. 9

10 10 Logical syntax is a matter of rules of language. Giving content to the forms thus created is not. Definition of definables is a normative matter, the connection of indefinables to their meanings in reality is not. (1986, 73) האקר מדגיש את עמדתו של ויטגנשטיין ב'מחברות', שהיחס שבין שם לאובייקט הוא עניין לפסיכולוגיה, והוא מציג זאת בצורה שמשתמע ממנה שלדעתו זו נשארה עמדתו של ויטגנשטיין גם ב טרקטטוס (74-75). במשפט שנראה כווריאציה מכוונת על שלנו, הוא כותב: "רק במחשבה ניכר הסמל בסימן" (74) ומסיק: It is a mental act (albeit of a transcendental self, not the self that is studied in psychology) that injects meaning or significance into signs, whether in thought or in language. (75) 10 כאמור, אני מבקש לטעון כנגד גישה זו, ש"יחס הקישור" שבין שם לאובייקט אינו יחס של ממש אלא הוא, כמרומז בשמו, "יחס תמוני" Beziehung) (abbildende - היבט או פן של מבנה התמונה והכללים הלוגיים-תחביריים הקובעים את משמעותה. כללים אלה הם, כזכור, שיקוף של אופני השימוש בפסוק לטעינת טענות במצבים ממשיים בעולם. עניין זה הוא אחת מהשתמעויותיו החשובות של "עקרון ההקשר" שב עמדה זו תפורט ותבוסס עוד בהמשך. ידיעת אובייקטים ציינו קודם שאחת הבעיות בהבנת יחס הציון שבין שמות לאובייקטים, שהוא כביכול היחס התמוני ב'טרקטטוס', היא שיחס כזה מניח אפשרות של תפיסה בלתי תלויה של שני המתייחסים. אך אובייקטים, לפי ה'טרקטטוס', אינם נגישים אפיסטמית ואינם נתונים לנו באופן בלתי תלוי באבחון השמות (הפשוטים), שהוא למעשה המשימה הסופית של ניתוח השפה, וספק אם ניתן להשיג אותה. ב'טרקטטוס' ויטגנשטיין אינו דן למעשה ביחס האפיסטמי לאובייקטים ובתנאי ידיעתם. המשפט האחד היוצא מכלל זה הוא: "אם אני יודע אובייקט, אני יודע גם את מכלול האפשרויות של הופעתו במצבי דברים" (2.0123). התרגום מעורר כאן קושיה מעניינת. בגרמנית, בשונה מאנגלית למשל, יש --(wissen) כידוע הבדל בין הפועל לידיעה פרופוזיציונית - לדעת שכך וכך לבין הפועל לידיעה אובייקטואלית לדעת את, להכיר.(kennen) ויטגנשטיין משתמש כאן כמובן בפועל השני. גם בעברית יש הבדל בין לדעת ולהכיר. בעברית מודרנית הצירוף "ידיעת אובייקט" הוא משונה ולא מקובל. כשמדברים על אובייקטים, ב"להכיר". ואכן גם צמח מתרגם כך את 3.263, כגון בני אדם, מקומות, חפצים, משתמשים בדרך כלל למשל "לכן אפשר להבינן [את ההבהרות] רק אם מכירים כבר את משמעותם של הסימנים הללו" (לעומת זה הוא מדבר על ידיעת המשמעות ב ). ובכל זאת, ב צמח מתרגם "אם אני יודע אובייקט אני יודע גם את מכלול האפשרויות". נראה לכאורה שיש בלבול מסוים בתרגום וצריך היה להשתמש ב"מכיר" גם בפסוק זה. ובכל זאת, אני סבור שנכון עשה צמח, ושתרגום זה, למרות מוזרותו, עדיף על פני "אם אני מכיר אובייקט". שכן, לא מדובר כאן על ביטויים של מחברים אחרים הטוענים ברוח זו, ראו קוננט 2001, עמ' 25 הע' 18. קוננט דוחה עמדה זו וטוען שאין לה יסוד ב'טרקטטוס'. 10

11 11 בהיכרות, ביכולת זיהוי וכיו"ב, אלא בידיעה שהיא פרופוזיציונית ביסודה, מורכבת ומופשטת מאוד, שספק אם היא בכלל בת-השגה. ברם, דווקא מטעם זה נראה לי שתרגום sämtliche Möglichkeiten כ"מכלול האפשרויות", כפי שתרגם צמח, עלול להטעות, ועדיף לתרגם "כל האפשרויות". שכן, ידיעת מכלול היא מעין ידיעת אובייקט, וכוונת ויטגנשטיין כאן היא להעמיד ידיעת אובייקט על ידיעה פרופוזיציונית למעשה, על הבנת משפטים. שכן שיעור המשפט הוא שלדעת אובייקט פירושו לדעת את כל מצבי הדברים שהוא מופיע בהם, כלומר להבין את כל המשפטים היסודיים שציונו מופיע בהם. ברוח זו אומר ויטגנשטיין ב : "משפט הוא תמונה של המציאות: אם אני מבין את המשפט אני יודע את מצב-העניינים שהוא מציג ואת המשפט אני מבין בלי שמובנו יוסבר לי". אמנם הבנת המשפט מוצגת כאן כתנאי מספיק לידיעת מצב העניינים, אך נדמה לי שהכוונה היא שהיא גם תנאי הכרחי, ואת ה"אם" שבמשפט צריך להבין, כפי שקורה לא אחת, כ"אם ורק אם". ויטגנשטיין בדרך כלל מדבר על ידיעת מצב עניינים כהבנת משפט מסוים. ואם אכן כך, משמעות הדברים היא שהדרך היחידה לידיעת מצב עניינים היא הבנת המשפט המציג אותו (שאותו אני מבין בלי שמובנו יוסבר לי). ולכן, הדרך היחידה לידיעת אובייקט היא הבנת כל המשפטים ששמו מופיע בהם, או שהוא מצוין בהם. ואף אם אין זו הדרך היחידה, זו הדרך הרגילה והחשובה. ראסל טען שתנאי להבנת משפט (proposition) הוא היכרות (acquaintance) עם כל מרכיביו. זהו "עקרון ההיכרות" המפורסם שלו, וראסל הבא בימים אף ציין בספר על התפתחות הפילוסופיה שלו, שעיקרון זה הוא אחד היסודות של משנתו הפילוסופית שלא סטה ממנו הקריירה הארוכה ורבת התהפוכות שלו. בכל עיקרון זה הוא אחד הביטויים המובהקים של האמפיריציזם הקלאסי של ראסל, והוא מהווה אצלו אילוץ אפיסטמי על הלוגיקה או על המבנה הלוגי של משפטים: שכן, העיקרון למעשה אומר לנו שאת המבנה הלוגי של משפט יש להציג כך שכל מרכיביו יהיו דברים הידועים לנו בהיכרות. אילוץ זה אף היה אחד הגורמים העיקריים שהביאו לפיתוח תורת התיאורים המיידעים שלו (ראו ברעלי 1980). העמדה של ויטגנשטיין המוצגת לעיל היא ממש ההפך מעמדת ראסל. על פי ויטגנשטיין ידיעת אובייקט איננה תנאי מוקדם להבנת משפט שציונו מופיע בו, אלא ממש ההפך הבנת כל המשפטים הללו היא היא ידיעת האובייקט זהו פירושה של ידיעה זו. לכן, כפי שטענתי, ויטגנשטיין מנסה לאפיין את המושגים היסודיים של תורת המשמעות של הספר במונחים לא-אונטולוגיים, ובמיוחד נמנע מפנייה לקטגוריה של אובייקטים כמהלך אופרטיבי בתורת המשמעות שלו. ג. סימן, סמל ואופן הציון: השימוש כיסוד תפיסתם מהו, ובכן, ש ם ומהם תנאי זהותו? במינוח הטכני של ה טרקטטוס ניתן, דומני, לענות ששם הוא סמל עם אופן הציון שלו, אופן שנקבע על ידי הכללים הלוגיים-תחביריים של השפה. את המונחים הטכניים הללו ואת הקשרים ביניהם נצטרך כמובן להבין. ויטגנשטיין הבחין בהקשר זה בין סימן לסמל: סמל הוא "חלק משפט המאפיין את מובנו" (3.31); סימן הוא "הביטוי המוחשי של הסמל" (3.32). יש לשים לב שסמל, לפי הגדרתו של ויטגנשטיין, הוא ביטוי, הוא חלק של משפט; עם זאת, כפי שמודגש בהמשך 3.31, הוא מהותי למובנו של המשפט. ויטגנשטיין אינו אומר, כפי שיכול היה פרגה לומר (ואפשר לשער שהוא עושה זאת בניגוד מכוון לעמדת פרגה), שלביטוי יש מובן, אלא

12 12 שהביטוי עצמו מהותי למובן. זה עלול להיראות מוזר: כיצד זה שביטוי לשוני, חלק של משפט, הוא מהותי למובן? מהותית בביטוי זה או אחר? האם אין המובן ישות נפרדת לא. כנראה, (מצב עניינים למשל) שקיימת ונתפסת בלי תלות כנראה תפיסת המובן של ה'טרקטטוס', כפי שהיא משתקפת בקטעים אלה, כורכת את המובן (של משפט) בביטויו הלשוני בצורה אמיצה ביותר, עד כדי כך שחלקי המשפט (לרבות המשפט כולו) הם מהותיים לתפיסת המובן. הסימן, שהוא כאמור הביטוי המוחשי של הסמל, אינו מספיק לזיהויו של הסמל, שכן אותו סימן יכול להיות הביטוי המוחשי של סמלים שונים. לכאורה אפשר היה לחשוב שניתן להסביר את זה שסימן משמש לסמלים שונים בכך שהם מסמלים אובייקטים שונים. אך אופייני ומאלף שאין זה מה שוויטגנשטיין אומר. טעמה ומשמעותה של הימנעות זו הם שוויטגנשטיין חשב שהניסיון להגדיר את מושג הסמל ואת הקטגוריות השונות של סמלים במושגים אונטולוגיים הוא חסר שחר. לפיכך הוא אינו מגדיר את תנאי האינדיבידואציה של סמל במונחי האובייקט שהסמל מציין. במקום זה הוא פונה להיבטים של השימוש בשם (ובמילה בכלל) בהקשר פסוקי. היבטים אלה נוגעים למושגים לוגיים-תחביריים (שהם עצמם ב טרקטטוס היבטי שימוש בשפה) ולמושגים אחרים של אופני שימוש, כפי שנפרט להלן. אותו סימן יכול להיות סימנם של סמלים שונים, לפי ויטגנשטיין, כאשר אופן הציון (Bezeichnungsweise) שלהם שונה. אופן הציון יכול להיות שונה באורח קטגורי ("מר גאון אינו גאון", "מנוח לא ידע מנוח", "לנח לא נח" וכו', ראו סוף 3.323). אולם השוני יכול להיות גם השוני של סמלים לאובייקטים שונים: אותו סימן יכול לשמש לציון אובייקטים שונים כאשר הם מציינים בשימושים אלה באופנים שונים: למשל כשאומרים שיפה א' יותר יפה מיפה ב'. כאן לשלושת המופעים של "יפה" אופני ציון שונים: השני שונה קטגורית משני האחרים, וזהו ההבדל העיקרי, אך גם הם שונים זה מזה. כך או כך, אופן ציון אינו מובהר במונחי האובייקטים המצוינים (או במונחים אונטולוגיים אחרים), אלא כמעט ההפך: אפשרות הציון של אובייקטים שונים מותנית בכך שמשתמשים בסמלים באופני ציון שונים, שיתבטאו בקבוצות הצבה שונות לסמלים. ב נאמר: לא ייתכן שלשני סמלים יהיה "מאפיין משותף" Merkmale) (gemeinsame אם הם מציינים באופני ציון שונים. מאפיין משותף כאן הוא המשתנה האופייני לסמלים, הטיפוס הלוגי-תחבירי שלהם. זוהי למעשה קבוצת שקילות של סמלים, והמשפט אומר לנו שאופן הציון הוא שקובע זאת. ב ויטגנשטיין אומר: "קביעת ערכי המשתנה המשפטי היא מתן המשפטים שהמאפיין המשותף להם הוא המשתנה. הקביעה היא תיאור המשפטים הללו. הקביעה דנה איפוא רק בסמלים, ולא במשמעויותיהם. ורק זה מהותי לקביעה: שהיא תיאור של סמלים גרדא ואינה אומרת מאומה על מה שהם מציינים. איך מתחולל תיאור המשפט, זה לא מהותי." (שיניתי מתרגום צמח) גם משפט זה אופייני להימנעותו של ויטגנשטיין מאפיון המושגים של ציון ושמיות יסודות תורת המשמעות שלו במונחים אונטולוגיים (של יחס לאובייקטים למשל). במקום זה, הוא מאפיינם במונחי קבוצות הצבה של ביטויים שנקבעות על ידי כללי התחביר הלוגי. עמדה כללית זו מודגמת לגבי הק ש רים הלוגיים ב : הכללים ליצירת שלילה, דיסיונקציה וכו' שקולים לסמלים הללו ו"מובנם [של הסמלים] משתקף בהם [בכללים]". נוכל להבליט את החידוש והייחוד שבתפיסתו של ויטגנשטיין בהשוואתה, שוב, לעמדת פרגה. פרגה דיבר על "אופן הקביעה" (Bestimmungsweise) של תוכנו או משמעותו של שם, שהיא בדרך כלל אובייקט. ויטגנשטיין מדבר על "אופן הציון" (Bezeichnungsweise) של שם. המונח

13 של 13 הראשון הונהג על ידי פרגה עוד ב'כתב מושגים', והוא מבטא את אחד האפיונים הרווחים אצלו למה שמאוחר יותר קרא המובן (Sinn) של שם, שאותו ויטגנשטיין כמובן דחה. ב'כתב מושגים' אופן הקביעה הוא מה שמבחין ש ם מסימן סתם. שם הוא סימן עם אופן קביעה מסוים של ה"תוכן שלו" - האובייקט שהוא מציין (ראו בעיקר סעיף 8 בפרק הראשון). זהו המושג שבאמצעותו הציע פרגה פתרון לבעיה שמעוררים פסוקי זהות פתרון שחזר עליו, בהרחבה ובמינוח קצת שונה, במאמרו "על מובן והוראה". ויטגנשטיין כאמור דחה את מושג המובן הפרגיאני לגבי שמות. קרוב לוודאי שהטעם העיקרי לכך (שאינו מפורש לחלוטין ב'טרקטטוס') הוא שמושג המובן הפרגיאני נראה לוויטגנשטיין נושא אופי אפיסטמולוגי או אף פסיכולוגי. מובן, אצל פרגה, הוא בראש ובראשונה "אופן ההינתנות" Gegebenseins) (Art des של ההוראה של שם (שהיא בדרך כלל אובייקט) דהיינו, האופן שבו היא נתונה לתודעתנו. נקודת המוצא כאן היא האובייקט והאופן שבו הוא נתון לתודעתנו. שני המרכיבים של התפיסה הפרגיאנית בעייתיים ונדחו על ידי ויטגנשטיין ב טרקטטוס. מלבד הניחוח הפסיכולוגיסטי שיש למושג זה של "אופן הינתנות", גם נקודת המוצא האונטולוגית האובייקט אינה יכולה להסביר, לדידו, את המשמעות של שם ואת תפקודו בשפה. לפיכך, במקום המושג הפרגיאני של אופן הקביעה של אובייקט -- הוראתו של שם -- ויטגנשטיין מנהיג את המושג אופן הציון (Bezeichnungsweise) שם: של נקודת המוצא כאן היא השם, הסמל בשפה; משמעותו, או אפיון תפקודו הסמנטי, נקבעים באופן פנים-לשוני על ידי אופן הציון שלו, שאותו ניתן לאפיין בקבוצת ההצבה קבוצת הסמלים הניתנים להצבה תחתיו. נקודת המוצא אינה האובייקט ואופן הינתנותו לנו (כמו אצל פרגה), אלא השם (הסמל) ואופן תפקודו בשפה. אופן ציון הוא קטגוריה לוגית-תחבירית: "מה שמציין בסמל הוא מה שמשותף לכל הסמלים אשר נוכל להציב תחתיו על פי כללי התחביר הלוגי" (3.344). גם זה משפט אופייני להימנעות של ויטגנשטיין מאפיון יחס הציון והשמיות יסודה של תורת המשמעות שלו -- במונחים אונטולוגיים. במקום מונחים אלה הוא מדבר על קבוצת הצבה (של סמלים) שמוגדרת על ידי כללי התחביר הלוגי. רעיון כללי זה מודגם בנוגע לק שרים הלוגיים ב : הכללים הקובעים יצירת שלילה או דיסיונקציה וכו' שקולים לסמלים אלה "ובהם טמון מובנם". אופן ציון הוא, כמובן, מה שוויטגנשטיין קורא מושג פורמלי (4.126), שלא ניתן לבטא אותו כפונקציה, אך הוא "מראה את עצמו" בשימוש של מה שהוא חל עליו (שם). לפיכך ויטגנשטיין אומר גם ש"כללי התחביר הלוגי חייבים להיות מובנים מאליהם אם רק יודעים איך כל סימן מציין" (3.334). המעגליות הנקשרת כאן, שבה כלל, קבוצת הצבה ואופן ציון הם פנים של אותו דבר, אופיינית גם לאופיה הפנים-לשוני של התפיסה וגם למגבלות הקונבנציונליזם שאפשר לייחס לה. מה קורה כשאותו סימן, באותו אופן ציון, מציין אובייקטים שונים אותו שם פרטי לשני אנשים שונים למשל? האם אז מדובר באותו סמל או בסמלים שונים? ויטגנשטיין אומר שכמשתמשים באותו סימן באופני ציון שונים, אז מדובר בסמלים שונים (סוף 3.323), אך הוא אינו דן כלל באפשרות שמשתמשים באותו סימן, באותו אופן ציון' לציון אובייקטים שונים. הטעם לכך מבוטא ב למשל: "את זהות האובייקט אני מבטא על ידי זהות הסימן, ולא על ידי סימן-זהות, ואת שונותם של אובייקטים על ידי שונות הסימנים". אובייקטים שונים. ואופן הציון שלו. מכאן שלא ייתכן מצב שבו אותו סימן באותו אופן ציון יציין אנו רואים שוב שאובייקטים אינם אופרטיביים כאן כל שיש לנו הוא הסימן

14 14 סמל לפי זה הוא סימן המשמש באופן ציון מסוים, ומשמעותו ניתנת על ידי קבוצת ביטויים שעשויים להמיר אותו על פי כללי התחביר הלוגי. השאלה הנשאלת כאן, מהו אופן הציון ומה הם גבולותיו? כל שאנו יודעים, שהוא נקבע על ידי כללי התחביר הלוגי, אך לא נאמר לנו, ועל פי ה טרקטטוס לא יכול להיאמר, מה הם כללים אלה ומה הם גבולות ההמרה. בדרך כלל, המרה נקבעת ביחס לשמורה מסוימת דבר שההמרה משמרת, כגון אמת, מובן, תקינות דקדוקית וכיו"ב. כך ניתן לדבר על קבוצת כל הביטויים שניתן להמיר בהם ביטוי נתון תוך שמירה על ערך האמת של הפסוקים שהוא מופיע בהם, זאת, או תוך שמירה על תקינותם הדקדוקית וכד'. אך ויטגנשטיין אינו מזכיר כאן מושגים אלה, ואינו מגדיר את קבוצת ההמרה של ביטוי ביחס לשמורה קבועה מראש. משום שהגדרה כזו היא חסרת מובן בעיניו: המושגים הנידונים עצמם אמת, תקינות דקדוקית וכו' נקבעים על ידי קבוצות ההמרה והכללים הלוגיים, ואין להם מובן מחוצה להם. 11 לצרכים שונים "יגדירו" הכללים משתנים שונים על ידי קבוצות המרה שונות. זהותו של סמל נקבעת על ידי אופן הציון שלו וקבוצת ההמרה שהוא קובע; אופן הציון נקבע על ידי כללי התחביר הלוגי; אך מנין באים כללים אלה ומה קובע אותם? האם הם נקבעים בהחלטה שרירותית (קונבנציונליזם), או שמא הם תוצאה של גילוי מציאות לוגית חבויה (פרגה), או אולי הם תוצאה של מחקר אמפירי (קוויין)? תשובת ויטגנשטיין לשאלות אלה היא בהכרה שכללי התחביר הלוגי משקפים היבטים של השימוש בשפה, ועוד נשוב לעניין זה. מכל מקום מה שעולה מכלל הדיון הקודם הוא שזהותו של סמל לא מוגדרת כאן במושגים אונטולוגיים של האובייקט שהוא מציין, אלא במונחים של כללי השימוש הלוגיים-תחביריים. בהקשר זה נאמר ב , המשפט שבו פתחנו, ש"כדי להכיר את הסמל בסימן יש לשים לב לשימוש משמעי בו" Gebrauch) ;(sinnvollen זהו כאמור פלאונזם - התואר "משמעי" בא רק להדגיש את מה שלמעשה כבר מצוי בעצם מושג השימוש; הוא אינו אומר שיש גם שימוש חסר מובן. ומצד שני, אם מתעלמים מאופן השימוש, או אם מניחים שהסימן חסר שימוש, אין מכירים את הסמל בסימן, והסימן חסר כל משמעות. ב ויטגנשטיין מסביר את "התער של אוקאם" בכך ש"סימן ללא שימוש הוא חסר משמעות" (וכך שוב ב , וב ). כל אלה מעידים, בצורה שאין לטעות בה, על כך שמשמעות מתכוננת בשימוש הוא זה שבו ניכר הסמל בסימן, ובלעדיו, אין משמעות. ב ויטגנשטיין אומר שאם למשפט אין מובן, זה יכול להיות "רק משום שאנו לא הענקנו משמעות לכמה ממרכיביו (גם אם אנו סבורים שעשינו זאת)" (שיניתי מעט מתרגום צמח). מה פירוש הדברים הללו? איך אנו מעניקים משמעות ואיך אנו נכשלים בכך (גם אם אנו סבורים שעשינו זאת!)? הווי אומר בשימוש בפועל בביטויים ובפסוקים אלה. יכול היה מישהו לחשוב שאנו מעניקים משמעות על ידי כללי פירוש, שלפיהם אנו מצמידים משמעות מסוימת (נאמר אובייקט מסוים) למילה מסוימת. ואכן רבים הבינו כך את ה"יחס התמוני" Beziehung) (abbildende ואת כללי ההיטל של ה טרקטטוס. ברם, זו טעות. אילו היה זה כך, לא היה מובן לטענה של ויטגנשטיין שאנו יכולים להיכשל בכך אפילו אנו סבורים שעשינו זאת, ולא היה יסוד לטענתו שאין משפטים בעלי מובן וחסרי שימוש. זוהי תמונה אפלטוניסטית שוויטגנשטיין יוצא נגדה התמונה שמשמעויות נמצאות להן "שם" וסימנים "כאן" ואנו מצמידים משמעויות לסימנים ובכך עושים סימנים לסמלים ואת השפה המרכאות באות להזכיר שאין זו כמובן הגדרה מפורשת, שהיא בעיניו חסרת מובן, אלא ביטוי לכך שהמשתנים הנידונים "ייראו" על ידי קביעת קבוצות ההמרה והכללים. 11

15 15 למייצגת. זוהי, לפי ויטגנשטיין, תמונה מיתית מטעה, והיא מוצגת ככזו עוד ב טרקטטוס. כללי ההיטל של ה טרקטטוס אינם פונקצית ה מה function) (assignment של תורת המודלים, אלא הם נקבעים בדיעבד על ידי השימוש בפסוקים. מכלל דברים אלה ברור, שההכרה בשימוש כמה שמכונן משמעות אינה חידוש של "ויטגנשטיין המאוחר" שבא בניגוד לעמדתו ב טרקטטוס, אלא שעוד ב טרקטטוס הוא הכיר בכך 12 שמשמעות טמונה במובן עמוק בשימוש. שימוש זה מתבטא ב"לוגיקה" או בתחביר הלוגי, שבו ויטגנשטיין רואה את חזות הכל ב טרקטטוס. אולם התחביר הלוגי של ה טרקטטוס אינו קונבנציה סטיפולטיבית מצד אחד, ואינו כרות ומנותק מהשימוש בפסוקי השפה וממשמעויותיהם, כפי שחשבו כמה מהפוזיטיביסטים הלוגיים, מצד אחר; להפך, הוא מבטא אותם ונקבע על ידיהם. ומכלל הדברים עולה, שהשימוש קובע את המשמעות של ביטוי, את "אופן הציון" שלו ואת כללי התחביר הלוגי של השפה, או שהוא לפחות מרכיב חשוב בקביעה שלהם. מבחינה זו אין שחר לדיבור על שימוש שהוא בניגוד להם, או על שימוש חסר מובן. ד. זהות - ה טרקטטוס נגד פרגה תפיסת המשמעות של ה טרקטטוס מבוססת כאמור לעיל על השימוש, אשר בו, ורק בו, מתכונן הסמל בסימן. תפיסה זו מעניקה ממד פנים-לשוני, לא ייצוגי, למושגים שבהם מתכוננת 13 ומוסברת בספר משמעותו של ביטוי. אדגים נקודה זו בהבהרת עמדת ה טרקטטוס לגבי משמעותם של פסוקי זהות ובהשוואתה עם זו של פרגה. יש בבירור זה גם כדי לאשש כמה מנקודות הפרשנות שלעיל, במיוחד בהדגשת חשיבותו של המושג של אופן ציון בקביעת זהותו ומשמעותו של סמל. 'כתב מושגים' פרגה הציג את הבעיה שמעוררים פסוקי זהות בצורה ברורה עוד בסעיף 8 של ספרו הראשון,.(1879) להצגת הבעיה פרגה מתאר את הדוגמה הבאה: נקרא לנקודה הנתונה בהסתכלות על היקפו של עיגול, A. נדמה מיתרים היוצאים מ- A, כשהזווית בינם לבין הקוטר היוצא מ- A משתנה כשהזווית היא ישרה (הולכת וגדלה), ונקרא לנקודת החיתוך של מיתר כזה עם העיגול,.B.B=A הבעיה כעת היא זו: אם משמעותם של ו-" B " "A" אז, היא הנקודה הנידונה, פסוק הזהות נסב עליה וכל מה שהוא אומר עליה הוא שהיא היא, מה שטריוויאלי וידוע דיאמונד (2000) העירה כמה הערות קצרות וכלליות בדבר חשיבות מושג השימוש ב'טרקטטוס', ראו-נא למשל, עמ' 273, שם היא אומרת: "Here, and elsewhere in the Tractatus, references to understanding can be explicated in terms of Wittgenstein s account of the use of language" אולם טענתי כאן היא שיטתית, והיא שמושגי המשמעות וההבנה מונהרים ב'טרקטטוס' במושגי שימוש, ולא רק שניתן להנהירם כך. בעמ' 279 היא כותבת ביתר בהירות: "What a sentence says is the case comes out in how that sentence is used. In its use it represents a possible situation in logical space and we see how it does that as we see its logical relations to other sentences" זו עמדה שהלכה ונתעצמה ב'דקדוק פילוסופי', ולמעשה נשארה קו היכר מובהק של תפיסתו המאוחרת של ויטגנשטיין

16 16 14 אפריורי על כל דבר. הנקודה המרכזית שפרגה טען לה כאן היא שכדי להבין את תוכנו של הפסוק, כדי להיות מסוגלים להצדיק (להוכיח) את הזהות הנידונה, וכדי לתפוס את מה שפרגה קרא מאוחר יותר "ערכו הקוגניטיבי" של הפסוק, צריך להביא בחשבון לא רק את הנקודה עצמה אלא גם את "אופן הקביעה" (Bestimmungsweise) של הנקודה, המתבטא בכל אחד מהמונחים הנידונים. פרגה מדגיש שאופן הקביעה הזה לא נתפס כאן כעניין סובייקטיבי או פסיכולוגי, אלא כשייך למהותם של הדברים Sache).(Wesen der בהתאם לכך פרגה הבחין בסעיף הנידון בין סימנים (Zeichen) לשמות,(Namen) כשהשמות לא רק מציינים את תוכנם, אלא כוללים גם את אופן הקביעה של תוכנם, או של מה שמצוין על ידיהם. כמו כן קבע שבפסוקי זהות, בניגוד להקשרים אחרים (כל ההקשרים הרגילים), מדובר בשמות ולא בסימנים. במילים אחרות, פרגה מציע כאן חלוקת הסמנטיקה של כל ביטויי השפה, כך שלגבי ההקשרים הרגילים בשפה הלוגית של 'כתב מושגים', חלה תורת משמעות "רזה", או חד- ממדית, שבה הסימנים הם "סימנים גרדא" או תוויות של תוכניהם (אובייקטים, במקרה של שמות), ואילו בהקשר המיוחד של פסוקי זהות, הסימנים משנים לפתע את אופיים, וחלה סמנטיקה אחרת, "עבה" או דו-ממדית, שבה הסימנים אינם "סימנים גרדא", אלא הם שמות, אשר לבד מציון תוכנם כוללים גם את אופני הקביעה של התוכן. יש להדגיש, שהחלוקה הנידונה ב'כתב מושגים' אינה חלוקה בין היבט סינטקטי לסמנטי של ביטויי השפה, ואין היא מקבילה להבחנה של ויטגנשטיין בין סימן לסמל ב'טרקטטוס'; זו אינה חלוקה בין "סימנים גרדא", אשר מאופיינים במונחים סינטקטיים והם נעדרי משמעות, לבין שמות, שהם בעלי משמעות. החלוקה היא בתוך תחום הסימנים בעלי המשמעות, או התוכן: גם לסימנים גרדא יש משמעות, או תוכן. וכשאנחנו משתמשים בסימן שהוא בעל משמעות, אנחנו מדברים על תוכנו האובייקט שהוא מציין. ההבדל הוא בסוג הסמנטיקה הנידון. מה שמייחד תפיסה זו הוא האופי החד-ממדי של תפיסת המשמעות של הסימנים הסימנים הם תוויות גרדא של תוכניהם, ואינם כוללים את אופן הקביעה או ההינתנות שלהם. כך למשל, בפסוק "אם A גדול מ- B, אז B אינו גדול מ- A ", שלו.,"B","A" "גדול מ-" הם בחזקת סימנים גרדא, אשר מפורשים בסמנטיקה רזה כתוויות של תוכניהם (הלא-שפיטים); וכך גם פסוקים אטומיים, כגון "A גדול מ- B ", הם בחזקת תוויות או סימנים גרדא לתוכניהם (השפיטים). לעומת זה, בפסוק הזהות "B=A" משתנה לפתע התמונה ומדובר בשמות ממש, במסגרת סמנטיקה עבה, שבה השם כולל גם את אופן קביעת התוכן בפתח מאמרו "על מובן והוראה" (1892) פרגה שב לדון בבעיית פסוקי הזהות. הוא שב וטוען שאם נראה ביחס הזהות יחס בין אובייקטים, הרי שטענת זהות אמיתית תהא טריוויאלית ואפריורית. לעומת זה אם נראה בו יחס בין סימנים, הרי שיהא חסר כל ערך קוגניטיבי, שכן יחס הסימון גרדא (כשסימנים נתפסים כתוויות של האובייקטים שהם מציינים) הוא שרירותי, כל דבר כ, ב'כתב מושגים' פרגה לא מדבר בדיוק במונחים אלה, ואני מתנסח כאן, למען הפשטות, בצורה לא לגמרי מדויקת. ב'כתב מושגים' פרגה לא דיבר במונחי משמעות, הוראה ומובן אלא השתמש במושג כללי ולא מובחן של תוכן (Inhalt) שהוא מבחין בין תוכן שפיט (beurteilbare) ותוכן שאינו שפיט. אובייקט, כמו הנקודה A, הוא תוכן לא שפיט; פסוק הזהות כולו, תוכנו, הוא שפיט. 14

17 17 יכול להיות סימן גרדא (תו) של כל דבר. לפיכך צריך לעבור לסמנטיקה "עבה", או דו-ממדית, שבה הסימנים אינם תוויות גרדא, אלא לכל סימן יש, נוסף על הוראתו Bedeutung) - האובייקט שהוא מציין), גם מובן (Sinn) הכולל את אופן הקביעה או אופן ההינתנות Gegebenseins) (Art des של ההוראה (האובייקט הנידון). טענת זהות נתפסת אפוא כטענה ששני מובנים שונים קובעים אותו אובייקט. זו כמובן אינה טענה טריוויאלית, אף כשהיא אמיתית. מובן והוראה" אנחנו רואים שביסודו של דבר יש דומות רבה בין גישת 'כתב מושגים' לגישת המאמר "על ביחס לפסוקי זהות. בשניהם מודגש הצורך להבין פסוקים אלה כך שהשמות שמופיעים בהם אינם ציונים גרדא של האובייקטים הנידונים (תכנים ב'כתב מושגים' והוראות ב"על מובן והוראה"), אלא עושים זאת באמצעות ביטוי "אופן הקביעה" או "אופן ההינתנות" שלהם. בניגוד מפתיע לכך, מרבית החוקרים מדגישים שתפיסת המובן שבמאמר מוצגת על יסוד דחיית התפיסה של פסוקי זהות ב'כתב מושגים'. ישנה בספרות הנחה רווחת (כמעט כללית) שבמאמר מ פרגה דחה את העמדה שהציע ב'כתב מושגים' (1879), שעל פיה הזהות היא יחס בין שמות. אך עמדה זו, דומני, מוטעית כיוון שהיא מתעלמת מהטענה המרכזית שבסעיף 8 ב'כתב מושגים', שלפיה להבנת פסוקי זהות יש להתחשב לא רק בציון האובייקטים הנידונים אלא גם באופן הקביעה או אופן ההינתנות שלהם, וכן מתעלמת מההבחנה המרכזית שבדיון ב'כתב מושגים' בין סימנים לשמות. מאחר ששמות כוללים את אופן הקביעה (שהוא מושג קרוב מאוד למושג המאוחר יותר של מובן), הרי שהטענה המרכזית הזו ב'כתב מושגים' משמעה שטענת זהות מתייחסת למובנים הנידונים וקובעת זהות תוכן (או במינוח המאוחר, זהות הוראה) ביניהם. ההבדל בין שתי הגישות נראה כהבדל של מינוח וניסוח ולא הבדל מהותי. בזאת איני מתכוון להכחיש שיש הבדל חשוב בין עמדת פרגה ב"על מובן והוראה" לבין עמדתו ב'כתב מושגים'. אך חשוב לראות במה נעוץ ההבדל. עיקר ההבדל הוא בכך שבמאמר פרגה מאמץ את העמדה שב'כתב מושגים' הייתה מיוחדת לפסוקי זהות, ומכליל אותה, תוך שיפור מסוים, לביטויי השפה בכלל; בזאת הוא נפרד מתפיסת המשמעות הרזה, החד-ממדית של סימנים גרדא, שכל משמעותם מתמצה בהיותם תוויות לתכנים שלהם. זו נראית לו כעת עמדה לא מתקבלת על הדעת, ביחס לכל פסוק, לאו דווקא פסוק זהות, שבה הסימן הוא תווית שרירותית של תוכנו, מה שלא מאפשר להבין את הערך הקוגניטיבי של הפסוק. בהתאם לכך הוא זנח את ההבחנה הקודמת בין סימנים לשמות, שמשמעותם כוללת, וטען שלמעשה אין סימנים, יש רק שמות: כל ביטויי השפה הם ביטויים נוסף על תוכן (הוראה), גם רכיב הכולל את אופן הקביעה של התוכן הזה (מובן). ההיגיון שבהכללה זו ברור. עמדת 'כתב מושגים', עם הבחנתה המיוחדת בין סימנים, שבהם עוסקים בדרך כלל, לבין שמות, שבהם עוסקים רק בפסוקי זהות, יוצרת מערכת שהיא לא רק מוזרה ומסורבלת, אלא אולי גם לכידה. לא הרי יש הרבה הקשרים שמעורבים בהם פסוקי זהות עם פסוקים מטיפוס אחר. למשל, לא ניתן להצדיק את חוק הזהות עצמו, שלפיו, משנתונה זהות, הרי שמטענה מסוימת ניתן להסיק כל טענה שבה מומר אחד מהזהים באחר, אם בטענת הזהות עוסקים בדברים שונים מאשר בטענות האחרות. במילים אחרות, אם נתון, a=b הרי שחוק הזהות מתיר מעבר מ- Fa ל- Fb. אך מעבר זה למעשה אינו מוצדק לפי תורת המשמעות של 'כתב מושגים', שכן הוא לוקה בכשל של דו-משמעות: "a" שבפסוק הזהות הוא ש ם, ולכן אין לזהותו עם "a" שבפסוק השני, שהוא סימן סתם. למעשה, בשפה לוגית מדויקת (כפי ש'כתב מושגים' מתיימר להציג) צריך היה להשתמש כאן בשני סימנים שונים. ובכן פרגה צדק כשהרגיש שמשהו יסודי לקוי בעמדת 'כתב

18 18 מושגים', ורוב החוקרים צודקים כשהם מצביעים על כך. אך למיטב ידיעתי אף אחד מהם לא איבחן במדויק את המקום הנכון שבו עמדתו המוקדמת של פרגה נראתה לו לקויה, ועל עיקר ההבדל שבין גישתו ב'כתב מושגים' לבין זו של המאמר. ועיקר ההבדל הוא שהחלוקה של 'כתב מושגים' בין סימנים, התוכן, שהם בחזקת תוויות גרדא לתוכניהם, לבין שמות, שכוללים גם את אופן הקביעה של והטענה שבפסוקי זהות מדובר בשמות ואילו בכל יתר ההקשרים מדובר בסימנים, נראו לפרגה (ובצדק) עמדות מלאכותיות ומסורבלות, שאינן מאפשרות תורת משמעות לכידה לכלל 15 השפה. ראוי לבחון על רקע זה את עמדת ויטגנשטיין ב טרקטטוס. עמדתו כאן שונה משתי העמדות של פרגה שבחנו, אך היא קרובה לעמדת פרגה ב'כתב מושגים' הרבה יותר מאשר לעמדתו ב"על מובן והוראה" וב'חוקי יסוד'. זה קשור כמובן בכך שוויטגנשטיין דחה את מושג המובן של פרגה לגבי שמות. שמות, אצל ויטגנשטיין, הם סמלים (4.24), כך שלמרות שפרגה לא השתמש בביטוי 16 'סמל' בהקשר זה, אלא דיבר רק על ההבחנה בין סימנים לשמות, ההשוואה ביניהם היא לעניין. זהות מהסוג B=A ב טרקטטוס היא טענה על אודות הסימנים "A" ו-" B ": "כשאני משתמש בשני סימנים באותה משמעות, אני מבטא זאת בכך שאני שם את הסימן "=" ביניהם" (4.241). ויטגנשטיין מוסיף מיד שפירושו של פסוק זהות מהסוג "B=A" הוא שהסימנים ניתנים להצבה זה במקום זה ( ראו-נא לעניין זה ביתר הרחבה את הסעיף על זהות בפרקי המבוא ל'כתב מושגים', עמ' נב-נח. לאחרונה נערך ויכוח נוקב לגבי תפיסת הזהות של פרגה בין טאו וקפלן (2001) מצד אחד לבין הק (2003) מצד שני. טאו וקפלן טענו שפרגה לא זנח את התורה ה"מטא-שפתית" שפיתח ב'כתב מושגים'; הק התנגד והגן על הפרשנות המסורתית שלפיה מראשית שנות התשעים פרגה זנח תפיסה זו והמירה בתפיסה "אובייקטואלית" של זהות. לא אכנס כאן לפרטי הוויכוח, אך אציין ששניהם טועים, לדעתי, בהצגת עמדת 'כתב מושגים' כעמדה "מטא-שפתית" שבה פסוק זהות הוא על אודות הסימנים בלבד, ושהשמות בפסוק זהות מציינים את הסימנים בלבד ולא את התכנים שלהם. המושג של מטא-שפה הוא אנכרוניסטי ומטעה בהקשר זה, והתעלמות שני הצדדים לוויכוח מההבחנה בין סימנים לשמות תמוהה, וגורמת להצגה מוטעית של הדברים. פרגה מדבר שם במפורש על זהות התוכן (זו אף כותרתו של הסעיף), ואין זה סביר להניח שהוא לא הרגיש שאם שמות בפסוק זהות אינם מציינים את תוכנם (אלא את הסימנים בלבד) הוא אינו יכול אף לנסח את חוק הזהות עצמו, שאותו הוא מנסח בסעיף זה (כאמור לעיל בטקסט). בדברו על טענות זהות כטענות שהן על השמות, פרגה לא התכוון לומר שהן אינן על תכנים (אובייקטים), אלא שאינן על התכנים בלבד: הם גם על אופני קביעתם הכלולים בשמות. יש קשיים ואולי אף בלבול בעמדה זו, במיוחד בהצרתה לפסוקי זהות בלבד, אך הם קשיים אחרים מאלה שטאו-קפלן והק מדברים עליהם. יש לציין שגיץ', בתרגומו האנגלי לחלק הראשון של 'כתב מושגים' (בקובץ Translations from the Philosophical Writings of Frege, ed. P. Geach & M. Black, Oxford, Blackwell, 1952), מטשטש לגמרי את ההבחנה בין שם לסימן, מה שעלול לגרום להחמצת עיקר הטענה שבסעיף 8. ביני מבחין, אך מתרגם Zeichen ב- symbol במקום ב- sign The Frege Reader, ed..m ) Blackwell, 1997.(Beaney, Oxford, זה נראה לי לא מוצלח בדיוק בגלל השימוש של ויטגנשטיין ב- symbol בניגוד ל- sign הנידון בטקסט. ההבחנה בין sign ל- symbol נשמרת כראוי בתרגומו של באור-מנגלברג ;(Bauer-Mengelberg) ראו J. Van Heijenoort (ed.), From Frege to Goedel, Cambridge, Mass., Harvard University Press,